<h1>שו"ת הרא"ש — נוספות סימן ס"ח</h1>
<h2>דף כב.</h2>
סוף דבר נ"ל דאיתתא שריא וגביא כתובתה. ואע"פ שנשאת כבר מגבין אותה כתובתה ואפילו מיתמי, דהא דאין ניזקקין לנכסי יתומים היינו דחיישינן לצררי כרב הונא ברי' דרבי יהושע, ולא כרב פפא דאמר משום פריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. וכן פ' תלמודא בפ' גט פשוט [ב"ב קע"ד ע"ב] שלחו מתם היכא דשמתוה ומית בשמתי' הלכתא כר' הונא ברי' דר' יהושע, וכל היכא דאיכא למיחש לצררי לא גבי מיתמי רק לכתובת אשה משום חינא. ואף לדברי רמב"ם ז"ל [מלוה ולוה פי"ב ה"ג] ולפי ספר המצות [סמ"ג עשין צ"ד] שפי' טעמא דחינא כדי שיהא לה במה שתנשא ואם קפצה ונשאת דאין נזקקין [עד] שיגדילו היתומים, היינו דוקא היכא דאיכא למיחש לצררי אבל האידנא שאנו מגבין כתובות לכל האלמנות שקדשו בעליהן לא חיישינן לצררי, ואנו סמכינן על תירוץ הר' שמעון מיינבילא שתירץ דהיכא דמת פתאום ולא צוה לביתו לא חיישינן לצררי. וכן היה דן רבנא מאיר זצו"ל והי' נותן סעד לדבריו לסמוך על אותו תירוץ. וכיון דלא חיישינן לצררי לא גרע גביית האלמנה מגביית שאר חובות דמגבינן מיתמי כל היכא דליכא למיחש לצררי. ועוד שזאת האשה כבר הגבוה ב"ד כתובתה ולא הספיקה לגבות עד שנישאת, הילכך מנכין לה ב"ד את השאר. וכו'.
